נהיגה ברשלנות

נהיגה ברשלנות או בחוסר זהירות

כדאי לקרוא - מהו הבסיס החוקי לאישום של נהיגה ברשלנות

ראשית, האישום מופיע בסעיף 62(2) בפקודת התעבורה והוא מכיל מספר מצבים. המחוקק רצה למנוע מצב בו נהג "נוהג רכב בדרך בקלות ראש,
או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימאלית שנקבעה".

נהיגה ברשלנות מהי

למעשה הנהג הרשלן לא מודע בפועל לסיכון או לטעות בהתנהגות שלו בדרך אך מצפים ממנו שאופן נהיגתו יהיה כמו שנהג מן היישוב היה צריך להיות מודע לנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאת התאונה.

מתי מייחסים לנהג התנהגות רשלנית

באופן כללי התנהגות זו יכולה לתאר את אופן הנהיגה של הנהג כעבירה בפני עצמה, לדוגמא רוכב קטנוע המרכיב את ילדו מקדימה בעמידה וללא קסדה. אך בשנים האחרונות הפך מאד פופולארי לייחס באופן אוטומטי נהיגה רשלנית לנהג המעורב בתאונת דרכים.

מהו ההבדל בענישה בין עבירת הרשלנות לעבירת הרשלנות המצורפת לתאונת דרכים

על זה נאמר "פה קבור הכלב"! מקום בו נהג מואשם ומורשע בעבירת הרשלנות עם תאונת דרכים צפוי לענישה המתחילה משלושה חודשי פסילה מינימום!! עוגן ענשתי זה מחייב תקיפה של איש מקצוע הבקיא בחקר תאונת דרכים.

>> מחפש עורך דין תאונות דרכים? לחץ כאן

נהיגה ברשלנות - איך ניתן לעזור לנהג המואשם בנהיגה רשלנית?

ישנה הוראה בתקנה 21(ג) בתקנות התעבורה שהגדרתה נהיגה בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת. עבירה זו אינה מציינת שהנהג אמור לדעת שהוא עושה פעולה אסורה או לא נכונה והעבירה היא עצם הפעולה חסרת הזהירות או חסרת תשומת לב מספקת. על פי סעיף חיקוק זה אין דרישה של המחוקק לפסילת מינימום של 3 חודשים!!
לכן מאד חשוב לפנות לעו"ד הבקיא בתחום דיני התעבורה ובחקר תאונות דרכים בפרט על מנת שילחם עבורך לשנות את סעיף האישום הדרקוני של נהיגה ברשלנות. בנוסף ניתן להוכיח רמת רשלנות נמוכה מאד של הנהג שמואשם ואף למצוא אשם תורם רב בנהג/ברוכב/בהולך הרגל המעורב.

ניתוח ההבדל בין שתי העבירות ע"י ביהמ"ש [ת"ד 8991-07-11 מדינת ישראל נ' רקח כב' השופט שמואל מלמד]

השאלה שבפני נעוצה בהבדל בין הסעיף לתקנה, ההבדל הראשון נעוץ בעובדה כי סעיף 62 (2) הוא עבירת תוספת הכוללת פסילת מינימאלית של שלושה חודשים. לעומת עבירה לפי תקנה 21 (ג) שאין בצידה חובת פסילה. מכאן ניתן ליחס, כי המחוקק מצא ליחס לעובר עברה לפי הסעיף ביצוע עבירה חמורה יותר מזה המבצע עברה לפי התקנה ובכך חייב הטלת עונש מינימום. חומרה זו יש לייחס, כמובן להתנהגות עובר הדרך.

ההבדל הלשוני בין הסעיפים מתבטא בתוכן הסעיפים, שכן שני הסעיפים פותחים בנהג שנוהג בקלות ראש. המחוקק ומחוקק המשנה שניהם נקטו במטבע הלשון קלות ראש. ומכאן שאין למצוא את ההבדל בהתנהגות בעצם בקלות הראש. אולם בהמשך סעיף 62 (2) נקט בלשון רשלנות לעומתו תקנה 21 (ג) נקטה בלשון בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת. ללמדך כי באדם המואשם בעברה לפי סעיף 62 (2) על בית המשפט לבחון התנהגות רשלנית של הנהג. בעוד באישום לפי תקנה 21 (ג) על בית המשפט למצוא התנהגות של נהג שלא שם דעתו בצורה מספקת לנסיבות נהיגתו ועל כן ארעה התאונה.

הקורא מיד יאמר כי מדובר בהבדל סמנטי בלבד. מהו המבחן שעל פיו על בית המשפט לזקק התנהגות הנהג, שהביאה לתוצאה של תאונת הדרכים. מתי הנאשם יחשב כרשלן? מתי יחשב כנהג חסר זהירות? התשובה לכך אינה פשוטה אולם היא נמצאת במגרש היסוד הנפשי. המבחן הוא התנהגות הנאשמת עובר לרגע קרות התאונה. כאשר ניתן ללמוד על אותו רגע ממספר נתונים רב שמצטברים בחומר הראיות. המבחנים אליהם נזקק בית המשפט הינם התנהגות הנאשמת ומידת חוסר הזהירות בו נקטה הנאשמת עובר לרגע התאונה העולה כדי רשלנות. חומרת תוצאת התאונה והפגיעה במעורבים בתאונה. התנהגות הנהגת ומידת האפשרות של הנהגת כדי למנוע את התאונה. הסיבה לקרות התאונה. מידת התלות בסיבה זו והתנהגות הנאשמת במהלך התאונה ככל שהסיבה לתאונה תלויה יותר בנהגת ומעידה על חוסר תשומת לב לדרך, עוברי דרך או כל גורם אחר היכול להשפיע על נהיגת הנאשמת הרי שמידת הרשלנות תגדל.

כדי לברר שאלות אלו עלינו לצלול לחומר הראיות בתיק ואת זה יכול לעשות רק עו"ד מיומן.